5th March 2013

Post

 

המאבק של היישוב היהודי ושל התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית עצמאית

עמדת בריטניה ועמדת ארצות הברית באשר לבעיית הפליטים והעקורים היהודים באירופה ובשאלת א”י לאחר המלחמה

עמדת ארה”ב ודו”ח האריסון

כתבות בעיתונים ומכתבים של ניצולים שזרמו לארה”ב הפנו את תשומת הלב הציבורית למתחולל במחנות העקורים. בלחץ ארגונים יהודיים ואישי ממשל, מינה נשיא ארה”ב, הרי טרומן, בקיץ 1945, ועדה מיוחדת שתבדוק את מצב היהודים במחנות העקורים באזורי הכיבוש האמריקאיים. בראשות הוועדה עמד ארל האריסון, איש ציבור וחבר לשעבר ברשות הבינלאומית לענייני פליטים. בחודש יולי 1945 סיירה ועדת האריסון ביותר מ-30 מחנות עקורים, סקרה את תנאי החיים בהם ונפגשה עם ניצולים. הדו”ח שחיברה הוועדה העיד על הזעזוע העמוק שעבר על חבריה לנוכח מצבם של העקורים וכלל גינוי חריף למדיניות של רשויות הצבא ביחסם אליהם: “נראה שזולת השמדה של יהודים, אנו נוהגים בהם כפי שנהגו הנאצים” – בהשוואה מופרזת זו נתנו חברי הוועדה ביטוי להתרשמויותיהם הקשות מתנאי חייהם של הניצולים ומן הייאוש וההתמרמרות שהביעו בפניהם.

ועדת האריסון קבעה שהפתרון היחיד לבעיית הפליטים הוא עלייתם לארץ ישראל, והמליצה שארה”ב תדרוש מהבריטים להקצות לאלתר מאה אלף רישיונות עלייה, עוד לפני שיימצא הסדר כולל לשאלת א”י. בעקבות ממצאי הוועדה, הוכנסו שינויים של ממש בתנאי החיים של העקורים והגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האמריקניים, הגביר את הפיקוח על מחנות העקורים ודאג לתנאי החיים של הניצולים. באוקטובר 1945 מונה השופט היהודי-אמריקני סיימון הירש ריפקינד ליועץ לענייני העקורים היהודים ליד המטה הצבאי. בסוף אותו חודש ביקר יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, במחנות שהוקמו באזורי הכיבוש האמריקניים בגרמניה. הוא נפגש עם אישי צבא בכירים וביקש מרשויות הצבא להנהיג שיפורים ניכרים בתנאי החיים במקום ולאפשר אוטונומיה רחבה לעקורים במחנות. לא כל הצעותיו של בן גוריון התקבלו, אך ביקורו האיץ את תהליכי השינוי ועורר התרגשות רבה בקרב העקורים וגם השפיע רבות על בן-גוריון עצמו – יחסו לעקורים השתנה והוא ייחד לשארית הפליטה מקום מרכזי במדיניות הציונית.

 

עמדת בריטניה וועדת החקירה האנגלו-אמריקנית

בינואר 1946 הוקמה ביוזמת בריטניה ועדה נוספת לחקירת בעיית העקורים היהודים השוהים בגרמניה. ועידה זו הוקמה בעקבות דרישתו של נשיא ארה”ב מבריטניה להקצות 100 אלף אשרות עלייה לארץ ליהודים העקורים. ועדה זו הייתה משותפת לארה”ב ולבריטניה ובמסגרת חקירתה ביקרה בארץ ישראל ובמקומות הריכוז העיקריים שבהם שהו העקורים בגרמניה. באפריל 1946 הגישה הוועדה את ממצאיה. הבריטים העריכו שוועדה מעורבת לא תגיע להסכמה הנוגדת את עיקרי מדיניותם בארץ ישראל ולכן הבטיחו לקבל כל מסקנה שאליה תגיע הוועדה. אך הם טעו – חברי הוועדה ביקשו לבדוק אם אכן רוצים הפליטים להגר לא”י ולשם כך שוחחו עם הניצולים והתייעצו עם אנשי צבא ועם עובדי אונרר”א והמליצו בסופו של דבר על מתן מאה אלף רישיונות עלייה לעקורים. הבריטים ניסו לטרפד את המלצות הוועדה באמצעות הצבת מכשולים בדרך למימוש ההמלצה על עלייה נרחבת ארצה. אולם דווקא סעיף זה בממצאי הוועדה, זכה לתמיכה גורפת בזירה היהודית והבינלאומית אך הבריטים עמדו בסירובם והקשו על העלייה לא”י.

 

עמדת הבריטים בשאלת ארץ ישראל

לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה, התכנסה ועידת מפלגת ה”לייבור” בעיר בלקפול וקיבלה של החלטות פרו-ציוניות כולל הצורך להקים מדינה יהודית בא”י לאחר המלחמה ולפתוח את הארץ לעלייה נרחבת ולעודד הגירה של ערבים משטח המדינה היהודים כדי שהיא תוכל להתפתח בביטחון. מפלגת הלייבור זכתה בבחירות וקלמנט אטלי, אחד ממנסחי החלטות בלקפול, נבחר כראש ממשלה. ארנסט בווין נבחר כשר החוץ. אולם זמן קצר לאחר מכן, הממשלה הבריטית חזרה בה מהמצע הפרו-ציוני של ועידת בלקפול והחליטה להמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבן בתקיפות.

ברקע לתפנית זו היו מספר גורמים:

  1. המלחמה הקרה פרצה ובריטניה חששה מכוונת בריה”מ לשלב את המזרח התיכון באזור ההשפעה שלה.

  2. מלחמת העולם השנייה הוכיחה את החשיבות האסטרטגית של האזור למערב (נפט, תעלת סואץ, קרבת צפון אפריקה למערב אירופה וכו’).

  3. בריטניה הכירה בעובדה שהיא נחלשה ולכן לא היה ביכולתה להבטיח את האינטרסים שלה באזור לאחר המלחמה ללא עזרת משטרים ידידותיים בעולם הערבי.

לכן, היא החליטה לחדש את מדיניות הפיוס כלפי הערבים ומדיניות זו חייבה אותה לבטל את הבטחותיה ליהודים. המדיניות החדשה הזו באה לידי ביטוי בנאום שנשא בווין בנובמבר 1945. עיקרי דבריו היו:

  1. יהודי אירופה סבלו רבות במלחמה אך הפתרון למצוקתם אינו “לגרש אותם מאירופה”, אלא לשלב אותם בשיקומה הכללי של היבשת. אירופה היא ביתם והיא אף זקוקה לתרומתם כדי להשתקם.

  2. עתידה של א”י הוא בעיה נפרדת ועליה גדולה של יהודים אליה רק תחריף את הבעיה. לכן, העלייה היהודית חייבת להיות בעלת מימדים צנועים.

  3. העולם הערבי כולו עוקב אחר ההתפתחויות בא”י ולכן אין להחליט על גורלה של הארץ בלי להתחשב גם בדעתו.

  4. בריטניה תמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבן של 1939 גם בעתיד.

 

תוכניות להתמודדות עם שאלת א”י

תוכנית מוריסון (בריטי) – גריידי (אמריקאי) – יולי 1946

הקמת מדינה פדרטיבית המחולקת לארבעה “קנטונים” – אחד בשלטון יהודי (קנטון קטן), אחד בשלטון ערבי והשאר בשלטון בריטי. ענייני חוץ וביטחון יהיו בידי הנציב הבריטי העליון אך יהיו פרלמנטים נפרדים לאזור הערבי ולאזור היהודי. במסגרת כזו ניתן יהיה לאפשר ל-100 אלף עקורים לעלות ארצה ולבטל את תקנות הקרקעות של 1940. התוכנית נדחתה ע”י היהודים והערבים (וגם ע”י ארה”ב).

 

תוכנית לונדון (“תוכנית בווין”) – ינואר 1937

זהו עיבוד של תוכנית מוריסון-גריידי, המורה על הקמת “משטר נאמנות” לחמש שנים בלבד ועליית 4000 יהודים מדי חודש במשך שנתיים. השיטה של הקנטונים תישמר והארץ תזכה לעצמאות תוך 5 שנים אם התנאים יבשילו.

היהודים והבריטים דחו גם את תוכנית זו.

 

תוכנית אונסקו”פ

אונסקו”פ המליץ לחלק את א”י לשלוש יישויות מדיניות – מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בינלאומי בסביבות ירושלים בחסות האו”ם. לאחר תיקונים בועודות האו”ם, המדינה היהודית עמדה לקבל 55 אחוזים מהשטח, המדינה ערבית 43 אחוזים מהשטח והשטח הבינלאומי – 2 אחוזים.

הסיבות למסירת שטח כה נרחב למדינה היהודית:

  1. השפעה השואה על חברי הוועדה – רובם הגדול השתכנעו שהצדק ההיסטורי מחייב לתת ליהודים לא רק מדינה, אלא מדינה בעלת יכולת קיום מינימלי.

  2. המציאות הדמוגרפית החדשה בנגב – הוקמו בנגב עשרות יישובים יהודיים מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה והמציאות הזו סיפקה לגיטימיות למסירת הנגב לידי המדינה היהודית, אף על פי שהאוכלוסיה הבדואית בנגב הייתה גדולה בהרבה מהאוכלוסייה היהודית.

  3. השפעת החוויות של חברי הוועדה – כמו ועדת האריסון, אונסקו”פ ערכה ביקור בחלק מ”מחנות העקורים” וחבריה הושפעו מאוד ממה שהם ראו ושמעו שם. היו להם גם מפגשים חשובים ומרגשים עם דמויות יהודיות בכירות (כולל אנשי מחתרת), בו בזמן שהערבים החרימו אותם. בנוסף לכך, במהלך ביקורם בארץ, התרחשה הפרשה הדרמטית של ספינת המעפילים “אקסודוס”.

 

המאבק בבריטים במסגרת “תנועת המרי העברי” ותגובת הבריטים למאבק

הקמת תנועת המרי העברי

על רקע התפנית האנטי-ציונית במדיניות הבריטית, תפנית שהשתקפה באופן מיוחד בנאומו של בווין, הורה דוד בן-גוריו (יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית בא”י) לראשי ההגנה (שכפופה למוסדות הלאומיים) לפתוח במאבק נגד בריטניה ואף ליזום את הקמתה של מסגרת למאבק משותף של שלוש המחתרות (הגנה, אצ”ל, לח”י) נגד הבריטים, מסגרת שנקראה “תנועת המרי העברי”.

תנועת המרי לא איחדה את שלוש המחתרות, אך סיפקה מנגנון לתיאום פעולותיה. המנגנון היה “ועדת X”, ועדה שהורכבה מנציגי המחתרות שהתכנסה כדי לאשר או לדחות את המבצעים שתוכננו ע”י כל אחת מהן. במסגרת ועדת X, נציג ההגנה (שייצג את המוסדות הלאומיים) היה יכול לבטל כל פעולה של האצ”ל או הלח”י שנראתה בעיניו כלא רצויה.

 

מפעולות “תנועת המרי העברי”

  1. "ליל הרכבות" – 1.11.1945: מסילות הברזל בארץ חובלו ב-153 נקודות ע”י אנשי הפלמ”ח. אנשי האצ”ל והלח”י חיבלו במתקני התחנה המרכזית של הרכבת בלוד.

  2. פיצוץ תחנות משטרה ומתקני רדאר בגבעת אולגה וסידנא עלי – 25.11.1945: פעולות אלה היו תגובה על מעצר מעפילים ופלמ”חניקים שעזרו להם לעלות על החוף ועל רצח תשעה חברי קיבוצים ליד החוף שניסו למנוע את כניסת הכוחות הבריטיים שחיפשו עולים “בלתי-חוקיים” ע”י הקמת גדר חיה.

  3. תקיפת שדות תעופה בריטיים – 25.2.1946: במסגרת תקיפה זו הושמדו גם 20 מטוסים שחנו על הקרקע.

  4. "ליל הגשרים" – 17.6.1946: אנשי הפלמ”ח פוצצו עשרה מתוך 11 הגשרים שחיברו את הארץ לארצות השכנות. בגשר א-זיב נתקלו בבריטים ונהרגו 14 אנשי פלמ”ח.

  5. "השבת השחורה" – 29.6.1946: הבריטים מרכזים 17 אלף חיילים ומטילים עוצר על 27 יישובים וגם על בנייני הסוכנות היהודית. כמעט 3000 איש נעצרים ונשלחים למחנות מעצר, כולל כמעט כל ראשי היישוב ששהו בארץ (בן גוריון וויצמן היו אז בחו”ל). “סליק” (מחסן מוחבא של נשק) חשוב נתגלה בקיבוץ יגור אך רוב הסליקים החשובים לא נחשפו. מפקד האצ”ל, מנחם בגין, שהסתתר מאחורי קי כפול בדירה בת”א, לא מתגלה.

  6. פיצוץ מלון המלך דוד – 27.7.1946: מרכז הממשל הבריטי והמפקדה הצבאית העליונה שכנו באחד מאגפי המלון. כיוון שהופעלה ע”י האצ”ל כמו גדולה מדי של חומר נפץ, ועל רקע העובדה שהבריטים סרבו להתייחס לאזהרות טלפוניות לפנות את המלון, נהרגו יותר מתשעים אנשים – רובם יהודים. נציגי ההגנה בוועדת X טענו מאוחר יותר שהפועלה חרגה מהאישור שניתן לה. בעקבות הפעולה, הסוכנות דורשת מה”הגנה” לשים קץ לתנועת המרי על רקע אזהרות בריטיות והתגברות דעת-קהל שלילית לאחר פיצוץ המלון. שלוש המחתרות ממשיכות את המאבק בנפרד ובשיטות שונות.

 

המשך הפעילות הצבאית של ארגון אצ”ל וארגון לח”י לאחר פירוקה של תנועת המרי – “מאבק רצוף”

האצ”ל והלח”י ניהלו “מאבק רצוף” ופעולותיהם נעשו עוד יותר נועזות וקטלניות.

 

המאבק של האצ”ל

האצ”ל תקף מתקני צבא, משטרה ומנהל ונכנס להרבה קרבות דמים עם הבריטים. גולת הכותרת הייתה הפריצה לכלא עכו במאי 1947 (אחד משני בתי הכלא המוגנים ביותר בארץ) ושחרור מאות אסירים (רובם ערבים!!), צעד שהנחית מהלומה פסיכולוגית קשה על הבריטים. כתוצאה מפעולותיה הרבות, עשרה מ-11 עולי הגרדום היהודיים בשנות מאבק אלה היו חברים באצ”ל. התליות נפסקו רק אחרי שהאצ”ל תלה שני סמלים בריטיים לאחר תליית ארבעה מאנשיו.

 

המאבק של הלח”י

הלח”י אימץ קו של “טרור אישי” (פגיעה באנשי צבא וממשל בריטיים) בנוסף לתקיפת מתקנים. הטקטיקה הזו לא נועדה רק להפחיד את הבריטים ולשכנעם להסתלק מהארץ, אלא גם על רקע המצודים הבריטיים אחרי אנשי הלח”י במהלך השנים.

 

תגובת הבריטים

הבריטים הגיבו בהגדלת כוחם הצבאי בארץ למאה אלף, אך דעת הקהל הבריטית הגיבה קשות, כן לאבידות, הן למעשי חייליהם, והן לתוצאות הכספיות הכרוכות בכך בזמן שבמושבות בריטיות אחרות מתנהלות מרידות. לכן, אין ספק שהמרד המזויין היה אחד מהגורמים העיקריים להחלטתה של בריטניה לפנות לאו”ם כדי להחזיר את המנדט.

 

המאבק להמשך ההעפלה וההתיישבות והעמדה המדינית של התנועה הציונית – “מאבק צמוד”

"המאבק הצמוד" של ההגנה

ההגנה קיימה “מאבק צמוד”, מאבק שבו כל הפעולות הן צמודות למטרות ההעפלה, ההתיישבות וההצטיידות בנשק. המדיניות הזו הביאה לידי כך שהיו מעט תקריות דמים, יחסית, בינה לבין כוחות בריטיים. כיוון שההגנה הייתה ארגון גדול (פי עשרה מהאצ”ל והלח”י ביחד), הוא היה חשוף מאוד לפעולות תגמול בריטיות. ראשי ההגנה נימקו את מדיניותם גם בכך שארגונים חייב לשמור על כוחותיו למאבק עם הערבים לאחר הסתלקות הבריטים.

 

ההעפלה

על ההעפלה

ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934 עם בואה של ה”ויילוס”, ספינה שנשלחה ע”י תנועת החלוץ באירופה בסיוע ההגנה.

ה”העפלה הרוויזיוניסטיתת” מתחילה ב-1937 עם בואה של ה”אף על פי” (הרביזיוניסטים התלוננו שהסוכנות הפלתה אותם לרעה בחלוקת ה”סרטיפיקטים” ולכן נאלצו להעלות את אנשיהם בדרך זו).

בשנת 1938 ההגנה מקימה את “המוסד לעלייה ב’”, הנוטל על עצמו את האחריות להעפלה. גם גופים יהודים פרטיים מארגנים ספינות מעפילים וחלק גדול מהמעפילים שהגיעו ארצה דרך הים מאירופה ב-1939-1940 הגיעו בספינות כאלה.

 

ההעפלה בזמן המלחמה

במהלך המלחמה הגיעו פחות מ-16,500 מעפילים. תקופה זו מתאפיינת לא רק בניסיונות בריטיים למנוע את בואן של האניות בעזרת חיל האוויר וחיל הים, אלא במדיניות בריטית של גירוש מעפילים לאי מאורציוס שבאוקיינוס ההודי ולמקומות אחרים. תקופה זו לוותה גם באסונות שונים:

-          ספינת מעפילים בשם “פטריה” (מולדת) שנתפסה ע”י הבריטים ב-1940 ונועדה להסיע 1700 מעפילים למאוריציוס, פוצצה ע”י אנשי ההגנה בהיותה בנמל חיפה. הכוונה הייתה לשתק את המנועים בלבד, אך הספינה טבעה מהר ויותר ממאתיים מעפילים נהרגו.

-          769 מעפילים הפליגו מנמל קונסטנצה (רומניה) לחוף הים השחור. הם הגיעו למים הטריטוריאליים של תורכיה והקברניט, ביודעו שהספינה הייתה רעועה, ביקש רשות לעגון בחוף. התורכים התנו את רשותם בהבטחה של ממשלת בריטניה שהיהודים יועברו מתורכיה למקום אחר כעבור זמן מה. הבריטים סרבו לדרישה וממשלת תורכיה אילצה את הסטרומה לצאת משטחה. תוך זמן קצר הספינה טובעה וכל הנוסעים פרט לאחד נהרגו.

 

ההעפלה במסגרת “המאבק הצמוד”

ההגנה החליטה להעניק עדיפות למוסד לעלייה ב’ במסגרת “המאבק הצמוד” שהכריז עליו לאחר המלחמה. נציגי המוסד לעלייה ב’ סייעו להקמת “תנועת הבריחה” ויותר ויותר יהודים עשו את דרכם לנמלים בחוף הים התיכון. חיילי הבריגדה ויחידות אחרות של חיילים מא”י הושיטו עזרה לא מבוטלת לשיירות אלה ותוך שלוש שנים הגיעו ארצה כ-84,330 מעפילים.

 

תגובת הבריטים

  1. מעצר המעפילים במחנה עתלית ושחרורם ההדרגתי על חשבון אשרות העלייה שהובטחו בספר הלבן של 1939 ולא נוצלו.

  2. לאחר מילוי המכסה הנ”ל - גירוש המעפילים למחנות בקפריסין.

  3. כיוון ששיטה זו לא הצליחה לבלום את זרם המפעילים, החליטו הבריטים לאלץ את הספינות לחזור לנמלי היציאה ולהחזיר את הנוסעים לחוף. הספינה שנבחרה ראשונה מבין אלה הייתה האקסודוס, שהגיעה ארצה עם קרוב ל-4500 מעפילים ביולי 1947. אולם המעפילים סירבו לעלות על החוף בצרפת והשלטונות הצרפתיים סירבו להשתמש בכוח לשם כך. המעפילים אף הכריזו על שביתת רעב והזמינו את העיתונות הבינלאומית. כשהבריטים ראו שדעת הקהל מוקיעה אותם ושהמצב עלול רק להחמיר, הם החליטו לאלץ את הספינה לעגון בהמבורג ולהכריח את הנוסעים לרדת באזור הבריטי הכבוש בגרמניה. החלטה זו – לאלץ אנשים מ”שארית הפליטה” לחזור לאדמות גרמניה – קוממה נגדה עוד יותר את דעת הקהל העולמית (וגם תנועת “הבריחה” הובילה את המעפילים שוב לנמל יציאה בדרום היבשת).

 

חשיבות ההעפלה

  1. ההעפלה הייתה מבצע עממי רב-היקף ואידיאליסטי מאוד שליכד את היישוב כולו, הגביר את תחושת עוצמתו והסב לו תחושת שליחות קולקטיבית.

  2. ההעפלה פגעה מאוד בדימוי של ממשלת בריטניה, בייחוד בדעת הקהל האמריקנית ובכך שימשה כמכשיר פוליטי יעיל ביותר.

  3. אין ספק שאי-יכולתה של בריטניה להתמודד עם ההעפלה “הזורמת” הייתה גורם חשוב בהחלטתה להחזיר את המנדט לאו”ם.

 

ההתיישבות

  1. הקמת יישובי “חומה ומגדל” במהלך מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט היוותה גורם חשוב בהתעצמות היישוב באותן השנים. היא גם סיפקה דגם לפעולות התיישבותיות בעתיד.

  2. המבצעים האלה צומצמו במהלך המלחמה אך הסתמה תפנית חשובה מאוד – ריכוז המאמץ בנגב, חבל ארץ גדול ללא אוכלוסיה ערבית קבועה של ממש, בו עוד ניתן לישוב להגיע למעמד של מיעוט גדול חזק תוך זמן קצר. במהלך שנות המלחמה נקנו אדמות רבות בנגב, הוקמו “תחנות ניסוי חקלאיות” (שהפכו לקיבוצים במשך השנים) והונחו קווי מים אליהן.

  3. אחרי “השבת השחורה” החליט בן-גוריון להגיב ב”תגובה ציונית הולמת” – הקמת יישובים בקנה מידה גדול.

  4. גולת הכותרת: הקמת 11 ישובים בנגב למחרת יום כיפור ב-6.10.1946 ולאחר מכן עוד ועוד יישובים.

  5. אין ספק שהקמת הישובים האלה בנגב היוו גורם חשוב לצירוף הנגב לשטח היהודי ע”י אונסקו”פ.

 

הדיון באו”ם בשאלת ארץ-ישראל

הסיבות להעברת שאלת א”י לאו”ם ע”י בריטניה

מדוע העבירה בריטניה את שאלת א”י לאו”ם?

המאבק המזוין של המחתרות היהודיות חייב אותה לשגר מאה אלף חיילים לא”י. הנוכחות הצבאית הגדולה הזו היוותה נטל כלכלי כבד עבורה והידיעות על פגיעות בקרב החיילים עוררה דרישה בקרב דעת הקהל “להחזיר את הבנים הביתה”.

מאמציה של בריטניה למנוע את העפלתם של ניצולי השואה פגעה קשות בדימוייה, בייחוד בארה”ב, ממנה ציפו הבריטים לסיוע כלכלי בקנה מידה גדול.

כל הניסיונות של הבריטים לגבש תכנית מדינית שתפתור את הבעיה ושתהיה מקובלת גם על ארה”ב – שדרשה ממנה להעלות מאה אלף יהודים ממחנות העקורים – נכשלו.

יש סברה שהבריטים קיוו שהאו”ם לא יידע איך להתמודד עם “החזרת המנדט” ויבקש מבריטניה לשמור עליו, ואז הבריטים יוכלו לדרוש סיוע מדיני, כלכלי וצבאי כתנאי לכך.

 

הגורמים השונים שהביאו לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל

התמדתו של היישוב היהודי בבנין הבית הלאומי והישגיו בתחומים השונים: עלייה, התיישבות, כלכלה, מסגרות ביטחוניות ומוסדות. מאבקו של היישוב היהודי נגד המדיניות הבריטית שניסתה לעצור את התפתחות בניין הבית הלאומי היהודי, המאבק בימי תנועת המרי העברי ולאחר פירוקה “המאבק הצמוד” ו”המאבק הרצוף” שהגבירו את לחץ דעת הקהל בבריטניה לסיום השלטון בא”י.

השפעת השואה, ושארית הפליטה שהתרכזה ברובה במחנות העקורים על דעת הקהל: אלה גיוונו את העמדה של מדינאים לכיוון תמיכה בהקמת מדינה יהודית. ניסיונותיהם של העקורים לעלות לא”י למרות ניסיונות הבריטים למנוע זאת מהם.

העמדה של ארה”ב: המעורבות האמריקנית בנושא שארית הפליטה במחנות העקורים, השפעת דו”ח האריסון על דעת הקהל בארה”ב וכגורם מדרבן על הלובי היהודי בארה”ב. דרישת הממשל מהבריטים להתיר כניסה של מאה אלף פליטים, דרישה שלא נענתה.

 

הדיון באו”ם ועמדת מעצמות העל

כיוון שמזכירות האו”ם הגדירה את תוכנית אונסקו”פ כ”נושא מדיני חשוב”, נדרש רוב של שני שלישים בעצרת האו”ם כדי לקבל אותה.

היה ברור שהשגת הרוב הדרוש תהיה קשה מכמה סיבות:

כל המדינות הערביות והמוסלמיות, וגם מדינות כמו יוון, שהיו להן כנסיות, קהילות או אינטרסים חיוניים בחלק ממדינות ערב – עמדו בוודאות להצביע נגד.

המלחמה הקרה הייתה בעיצומה וארה”ב ובריה”מ נקטו עמדות סותרות בכל נושא בינלאומי. עם זאת היה ברור שללא תמיכתן הפעילה של שתי מעצמות העל, לא היה כל סיכוי להגיע לרוב הדרוש. בסופו של דבר שתי המעצמות החליטו להצביע בעד ולפעול בקרב בעלות בריתן כדי שילכו בעקבותיהן. אולם השיקולים של שתי המעצמות היו שונים.

 

שיקוליה של בריה”מ להצביע בעד

  1. הסובייטים רצו לחדור למזרח התיכון וזה חייב את סילוק ההשפעה הבריטית באזור. על פי סברה אחת הם האמינו שאם הבריטים יאבדו את השפעתם המכרעת באחת ממדינות האזור (ישראל במקרה הזה), תיווצר “תופעת דומינו” שתביא לידי אובדן כל מאחזיה באזור תוך מספר שנים.

  2. הסובייטים טענו שהשיקול המכריע עבורם היה זכותם של היהודים למדינה בא”י, בייחוד על רקע השואה שקירבה את שני העמים על בסיס סבלם המשותף.

  3. יש סברה שהעובדה שבראש היישוב היהודי בארץ עמדו מפלגות סוציאליסטיות תרמה אף היא לקירבה הזאת.

 

שיקוליה של ארה”ב להצביע בעד

דעת הקהל האמריקנית – בעיתונות ובקונגרס – תמכה באופן מכריע בהקמת מדינה יהודית. הסבל של היהודים בשואה תרם לכך אבל גם הפעילות הפוליטית הנמרצת של הקהילה היהודית בארה”ב לאחר השואה. יש הטוענים שרצונו של טרומן לזכות ב”קול היהודי” בבחירות לנשיאות שעמדו להיערך תוך שנה היווה אף הוא שיקול.

הפעילות הפוליטית של יהודי ארה”ב חרגה מהזירה האמריקנית הפנימית בעזרת ידידים בעלי עמדות בכירות בכנסיה הקאתולית היוונית (כגון הארכיבישוף של ניו יורק) ואנשי עסקים בעלי השקעות חשובות במדיניות עניות (“רפובליקת הבננות” במרכז אמריקה וליבריה באפריקה). הופעלו לחצים לגיוס קולות נוספים בעצרת.

 

בסופו של דבר כל מדינות הגוש המזרחי הצביעו בעד התוכנית וגם חלק גדול ממדיניות שהיו באזור ההשפעה של ארה”ב.

 

החלטת האו”ם – כ”ט בנובמבר 1947

33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו-10 מדינות נמנעו.

היישוב היהודי צהל, אם כי תוך חששות ואילו הערבים הבטיחו למחוק את ההחלטה במבול של דם. הבריטים הודיעו שיפנו את כוחותיהם עד 15.5.1948.

 

מדיניות הפינוי של הבריטים

  1. הבריטים החליטו לפנות את כוחותיהם באופן מסודר ובטוח במועד המוקדם ביותר על פי שיקוליהם. לכן, אף על פי שהאו”ם ביקש מהם להישאר בארץ עד 1.8.1948 כדי לפקח על ביצוע ההחלטה. הם הודיעו שבכוונתם לסיים את הפינוי עד 15.5.1948.

  2. חשוב: האינטרס העיקרי של בריטניה בחודשים שקדמו לפינוי היה להבטיח את שלום אנשיה ומתקניה וגם את מסלולי הפינוי אל נמלי חיפה ורפיח. לכן הצבא הבריטי הגיב בחומרה כאשר אזורים ליד מסלולי הפינוי נכבשו ע”י צד זה או אחר. (דוגמא: אילוץ ההגנה לסגת משייח’ ג’ארח, שהיה בדרך לשדה התעופה בקלנדיה)

  3. הבריטים הקפידו על המשך ביצוע מדיניות “הספר הלבן”, כולל תפיסת אניות מעפילים וגירושן לקפריסין, חיפושים אחר נשק, מניעת הקמתם של יישובים חדשים וכו’.

  4. הבריטים ניסו לא להתערב בקרבות בין שני הצדדים. מדיניות זו פעלה לעיתים לרעת היהודים ולעיתים לרעת הערבים. (דוגמאות: אי-היחלצות הבריטים לסייע ל”שיירת הדסה”, בה נהרגו 87 רופאים, אחיות וסטודנטים בדרכם לאוניברסיטה ולבית החולים בהר הצופים. הבריטים ראו בזה נקמה לטבח בדיר יאסין, בו הם גם לא התערבו)

  5. היו מקרים של תיאום מקומי או מוגבל עם הצד החזק ביישוב או שכונה, כדי לאפשר פינוי מסודר. (דוגמאות: תיאום עם כוחות ההגנה בחיפה, מסירת המפתחות של רוב השערים בעיר העתיקה בירושלים לערבים אך מסירת המפתח לשער ציון ליהודים)

  6. היו מקרים שבהם מפקדים בריטיים מקומיים ויחידות שונות של חיילים יזמו פעולות על דעת עצמם. (דוגמאות: חיפושי נשק במקרים שונים בקרב אנשי ההגנה שליוו את השיירות לירושלים, הטלת עוצר ומעצרים, השתוללות אלימה של חיילים בריטיים בתל-אביב, שגרמה להרוגים ופצועים בקרב האוכלוסייה האזרחית)

  7. היו מקרים בהם כוחות בריטיים סייעו לכוחות שונים שנשקפה להם סכנה. (דוגמאות: אבטחת שיירות לגוש עציון ולרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, חילוץ כוחות ההגנה בשיירות נבי דניאל)

  8. ריסון מוגבל מאוד של כוחות “הליגיון הערבי” – הבריטים לא נתנו להם להצטרף באופן כללי ללחימה לפני הפינוי, פרט לאזורים כמו גוש עציון שנמצאו בלב אזור ערבי.

שני הצדדים טענו שהמדיניות הבריטית נטתה לטובת השני אך הבריטים היו בעיקר “פרו-בריטיים” במעשיהם.

 

5th March 2013

Post

דרכי הלחימה של היהודים בזמן ביצוע “הפתרון הסופי”

המרד בגטאות

מי היו המורדים?

המחתרות בכל הגטאות הוקמו ע”י שלושה גופים שונים:

  1. תנועות הנוער הציוניות.

  2. ה”בונד” – תנועה יהודית לאומית סוציאליסטית לוחמת. תנועה זו ראתה ביידיש את השפה היהודית הלאומית והייתה אנטי-ציונית במהותה.

  3. חברי המפלגות הסוציאליסטיות והמפלגה הקומוניסטית במקום.

המשותף להם היה:

  1. הם לא חלק מהזרם העיקרי.

  2. לכולם יש חזון מהפכני.

  3. כולם מאורגנים ומכירים את חברי המפלגה, סומכים עליהם ויש היררכיה בתוך הגוף.

ניתן להבין את המשותף להם על רקע היותן של כל התנועות האלה תנועות בעלות חזון מהפכני שהיו מאורגנות עוד לפני המלחמה, שחבריהן סמכו אחד על השני ובייחוד על המנהיגים שלהם. מעבר לכך, הנוער היה מטבעו יותר נועז ואידיאליסטי מהמבוגרים והוא גם פטור מהאחריות לקיום המשפחה.

 

מטרות המורדים בגטאות

  1. נקמה – אנשים רצו לנקום את דמם של הנספים.

  2. להוסיף פרשה של גבורה למורשת היהודית המתחדשת. יש לזכור שמרבית המורדים היו חברי תנועות יהודיות לאומיות ולכן הנושא הזה היה חשוב להם מאוד.

  3. "למען 3 שורות בהיסטוריה" – המורדים רצו שקיומם ייזכר כבעל משמעות לדורות הבאים, שגורלם בשואה לא יישכח לחלוטין.

  4. לתת ביטוי לאידיאלים הציוניים והמהפכנים שלהם.

  5. למות בכבוד.

 

הקשיים שעמדו בפני חברי המחתרות בגטאות

  1. מחסור בנשק: מקורות האספקה האפשריים היו מגוונים וכללו קנייה בשוק השחור מחוץ לגטו, שיחודם של שוטרים (בייחוד כוחות העזר הלא-גרמניים – אוקראינים, ליטאים ופולנים) וייצור עצמי – בייחוד של בקבוקי תבערה (למחתרת הקומוניסטית היו קשרים מחוץ לגטו שיכלו לעזור). המחתרות הכלליות האנטי-גרמניות היו קמצניות מאוד באספקת הנשק למחתרות בגטאות על אף הוראת ממשלת הגולה לשתף פעולה עם המחתרות בגטו. מעבר לכך, רוב הנשק שהושג לא התאים במיוחד לצורכי ההתקוממות בגטו; נדרשו רובים בעלי טווח ארוך בעוד שהשיגו בעיקר אקדחים בעלי טווח קצר.

  2. הקושי להתארגן ולהתאמן במסגרת עירונית צפופה וסגורה: עד אז, כל תנועות הגרילה היו באזורים הרריים בעלי מרחבים, הרחק מהאויב.

  3. העיתוי היה בידי הגרמנים: תושבי הגטו סירבו לשתף פעולה עד שהיה ברור להם שהגטו נמצא על סף האקציה האחרונה, ורק אז התרחשו כמעט כל המרידות. אולם, איש בתוך הגטו לא ידע מתי אותה אקציה תתרחש והדבר מנע מהם למצוא את העיתוי הטוב ביותר להתקפה.

  4. העדר ניסיון צבאי, אצל הלוחמים ואצל המפקדים.

  5. התנגדות בגטו: התנגדות הרוב המכריע של תושבי הגטו שקיוו לשרוד וחששו שהגרמנים ישמידו את הגטו, דווקא בגלל התנגדות המחתרת. דוגמא מובהקת של בעיה זאת משתקפת מפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה.

  6. מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים: כפי שאיימו להפעיל, בין השאר, בפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה. הגרמנים איימו לגמול על פעילות מחתרתית ברצח של משפחות שלמות, תושבי רחובות שלמים ואפילו מעבר לכך.

  7. העדר עזרה מחוץ לגטו: לא היה “עורף אוהד” מחוץ לגטו כיוון שהאוכלוסייה הלא-יהודית הייתה נגועה בדרך כלל במידה ניכרת של אנטישמיות. גם המחתרות האנטי-נאציות מיעטו להושיט עזרה, בייחוד הקומוניסטים.

 

הדילמות המוסריות של חברי המחתרות

דילמות אלו עלו בין השאר מקריאת הפרוטוקולים של ישיבות המחתרות בגטאות השונים שהוברחו אל מחוץ לגטו.

  1. האם מותר לסכן את בני משפחתך, את קרובייך ואולי אפילו חלק גדול מתושבי הגטו ע”י פעילות מחתרתית לאור מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים?

  2. האם מותר להקים מחתרות וליזום מרד כאשר דעת הקהל בגטו מתנגדת לכך באופן נחרץ?

  3. אם כבר מורדים, האם לנהל את המרד בתוך הגטו או לברוח ליער כדי לנהל לחימה פרטיזנית?

  4. האם לנהל מרד בתוך כל גטו וגטו או לרכז את המאמצים כדי לחולל מרד גדול מאוד באחד מהגטאות?

  5. האם להצטרף למשפחתך במהלך האקציה או להיפרד ממנה כדי להתכונן למאבק?

 

ייחודו של המרד בגטו וורשה לעומת הגטאות האחרים

הגורמים שהביאו לידי ההחלטה לפתוח במרד גטו וורשה:

  1. הצטברו עדויות שהוכיחו שהגרמנים מבצעים מדיניות של השמדת עם:

א.      העדות הראשונה הגיעה מהמחתרת בוילנה שקבעה, על סמך עדויות של ניצולים מבורות הירי בפונאר, שהגרמנים מבצעים מדיניות של רצח עם. המחתרת בוילנה הגיבה בשלוש דרכים: היא פרסמה כרוז על כך לתושבי הגטו ב-1.1.1942, היא התחילה להתכונן למרד ושלחה שליחים למחתרות בכל הגטאות הגדולים כדי לספר להם שיש הוכחה שהגירוש למזרח “לצורך התיישבות מחדש” הוא אשליה ושכל היהודים המגורשים נרצחים.

ב.      הצטברו גם הוכחות מהנעשה בגטו וורשה עצמו:

-          שליחי המחתרת גילו, עפ”י מספרי הקרונות, שאותן הרכבות חוזרות לעיתים קרובות מדי והרי דובר על התיישבות “רחוק במזרח”.

-          ה”בונד” שלח חברים לעקוב אחר הרכבות ואחד מהם הגיע לסביבת טרבלינקה, שוחח עם חקלאים פולנים במקום וראה את העשן המיתמר בתוך המחנה.

  1. בושה: המחתרת הוקמה כדי להציל חיי יהודים, אבל במהלך האקציה הגדולה (ט’ באב, היא לא פעלה. לכן התעורר רגש חזק מאוד של בושה אצל חברי המחתרת, רגש שהביא לכך שהם החליטו לא לאפשר אקציה נוספת בלי למרוד.

  2. נכונות תושבי הגטו לשתף פעולה עם המחתרת לאחר רצף של אקציות שהותירו רק מיעוט קטן במקום.

 

מהלך המרד בגטו וורשה:

  1. נובמבר 1940 – הגטו נסגר. זהו הגטו הגדול ביותר – קרוב לחצי מיליון תושבים בשיאו, דחוסים ב-76 רחובות שהם 2.4% משטח העיר.

  2. התארגנות שתי מחתרות: הארגון היהודי הלוחם (תנועות נוער ציוניות חלוציות, קומוניסטים ותיאום עם הבונד) והאיגוד הצבאי היהודי (בית”ר בעיקר). המאבק האידיאולוגי בין הימין והשמאל שרר בגטו גם בימים הקשים ביותר.

  3. 23.7.1942 (ט’ באב) – “האקציה הגדולה” מתחילה: 10,000 יהודים ליום. עד אמצע ספטמבר 310,000 יהודים נשלחים לטרבלינקה. 70,000 נשארים בגטו.

  4. המחתרות מחליטות למרוד עם התחלת האקציה הבאה: מגבירים את הניסיונות לרכישת נשק, מכינים בונקרים, מנסים להשיג תיאום עם המחתרת הפולנית הכללית ששיקוליה ואופייה האנטישמי הפחיתו את נכונותה לסייע על אף ההנחיות לכך מממשלת הגולה בלונדון.

  5. ינואר 1943 – הגרמנים פותחים באקציה במפתיע והמחתרות מגלות התנגדות. 6,500 מוצאים תוך 4 ימים עד שהגרמנים מחליטים לסגת. התמיכה במחתרת גדלה. ברור שהניסיון הבא יוביל למרד כללי. המפקד באותה העת היה מרדכי אנילביץ’.

  6. האקציה הסופית, 19.4.1943: הגרמנים פותחים ב”אקציה הסופית”. המחתרות (עם 750 לוחמים מזוינים)  נכנסות לעילות. 12 גרמנים ואוקראינים נהרגים באותו היום. אף אחד לא מתייצב באומשלגפלאץ (“רחבת האיסוף”) ל”טרנספורט”.

  7. הגרמנים קוראים ליורגן שטרופ, גנרל בס.ס שהתמחה בלחימה נגד כוחות גרילה, עם 3000 חיילים (ו-7000 כעתודה), טנקים ותותחים. הוא מחליט להצית כל בית ולפוצצו כדי להחניק את היהודים בבונקרים ולאלצם לצאת. האוכל והמים נרקבים.

  8. 8.5.1943 – בונקר הפיקוד של הארגון היהודי הלוחם ברח’ מילה 18 עולה באש. מרדכי אנילביץ’ ו-100 אחרים נהרגים. לוחמים מנסים לצאת מהגטו דרך תעלות ביוב וחלקם מגיעים ליערות וממשיכים להילחם משם.

  9. הגרמנים מפוצצים את בית הכנסת הגדול מחוץ לגטו כדי לציין את סוף המרד. אלפים נתפסים ונשלחים למחנות.

 

מאפיינים מיוחדים של המרד בוורשה:

  1. הוא זכה לתמיכת עשרות אלפי יהודים בגטו. תמיכה זו התבטאה בין השאר בסירובם להתייצב באומשלגפלאץ ובהכנת בונקרים ברחבי הגטו.

  2. הוא היה מתוכנן היטב והלוחמים חולקו ליחידות קטנות וניצבו במקומות אסטרטגיים בגטו. הם היו מצוידים יחסית טוב.

  3. המרד נמשך הכי הרבה זמן מכל המרידות (33 ימים) בגטאות. הוא גם תבע מחיר גבוה יחסית מהכוחות הגרמניים.

 

השפעת המרד:

  1. הוא שינה את הדימוי של היהודי – בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד. בכך הוא תרם תרומה חשובה לטיפוח הדימוי של “היהודי החדש”, היהודי הנאבק על ענייניו החיוניים.

  2. הוא היה גורם חשוב בהצתת רוח המרד במקומות אחרים – גטאות ומחנות כאחד.

  3. הוא היה המרד הראשון באזור עירוני כבוש במהלך המלחמה ועזר להחליש את הדימוי של הגרמנים כלוחמים שאין לעמוד בפניהם.

 

המרידות במחנות ההשמדה – מטרות וקשיים

מטרת המורדים במחנות ההשמדה הייתה שונה מזו של מורדי הגטאות. במחנות קיוו המתקוממים להרוס את מתקני הרצח ההמוני או לפתוח פתח להצלה ע”י בריחה מן המחנה. את המרידות במחנות ההשמדה ביצעו בדר”כ מאות אסירים שחויבו לעסוק בעבודות השונות בתחומי המחנות. הם הכינו נשק קר מסוגים שונים ואף הסתערו על השומרים בחדרי הנשק וגנבו נשק חם.

בין המרידות היו:

טרבלינקה (אוגוסט 1943): בריחה אלימה מהמחנה.

סוביבור (אוקטובר 1943): חיסול שומרים נבחרים ובריחה המונית ליערות.

אושוויץ (אוקטובר 1944): אחד מארבעת תאי הגזים נשרף ע”י ה”זונדרקומנדו” והוצא מכלל שימוש.

חלמנו (ינואר 1945): אסירים השתלטו על בניין, שחררו את העצורים בו והרסו אותו.

 

הלחימה של הפרטיזנים היהודים

לוחמה בגטו או יציאה ליער?

במספר גטאות ששכנו בסמוך ליערות גדולים במזרח אירופה, כמו וילנה וביאליסטוק, התנהל ויכוח בין אנשי המחתרת על דרך הפעולה הנכונה – האם להישאר בגטו ולהילחם בנאצים בידיעה שהסיכוי לגרוף אחריהם המונים ולהגיע להישגים קלוש ביותר או שעליהם להעביר מספר רב ככל האפשר של צעירים ליערות הסמוכים ולהתרכז בלוחמה הפרטיזנית?

בביאליסטוק ובוילנה הוחלט בסופו של דבר על קו פעולה ששילב בין הברחת צעירים ליער לבין פעולה בתוך הגטו.

לעיתים בעת שהגרמנים ניסו לשלח יהודים מהגטאות, תושבים רבים בגטאות כמו טוצ’ין, לאחווה, מיר ועוד נמלטו וחיפשו מחסה ביערות הסמוכים. מעשה זה לא בא בעקבות התארגנות כלשהי אלא היה מעשה ספונטני שלעיתים אף חברי היודנראט היו שותפים בה.

 

בעיותיהם של הפרטיזנים היהודים

  1. חוסר ניסיון ונשק – חלק גדול מהפרטיזנים הכלליים היו חיילים שברחו ליערות עם נשקם ומפקדיהם. הפרטיזנים היהודיים לעומתם, הגיעו ליערות בלי נשק ובלי ניסיון צבאי.

  2. מחנות המשפחה – הפרטיזנים הכלליים השאירו את בני משפחותיהם בבתים. הפרטיזנים היהודים, לעומתם, יצאו לעיתים קרובות עם בני משפחה ונאלצו לדאוג להם, או שהשאירו אותם בגטו והמשיכו לדאוג להם. יחידות פרטיזניות יהודיות רבות נאלצו לטפל ב”מחנות משפחה”, המורכבים מיהודים שלא יכלו להילחם. עובדה זו הגבילה את תנועתן והטילה עליהן משימות מיוחדות. (פירוט נוסף למי שמעוניין ניתן למצוא בעמודים 122-123 בספר “שואה וזיכרון” של ישראל גוטמן)

  3. קבלת הפרטיזנים היהודים – בשלב הראשון של המלחמה (עד אמצע 1942) פרטיזנים יהודיים התקבלו ליחידות פרטיזניות כלליות רק אם היו בני גילאים מתאימים והגיעו עם נשק ובלי בני משפחה.

  4. אנטישמיות – יחידות פרטיזניות רבות היו בעלי צביון אנטישמי וסירבו לקבל יהודים. לפעמים מועמדים יהודיים אף נרצחו כדי לקחת מהם את נשקם. היחידות הקומוניסטיות היו פחות עוינות בדר”כ מהיחידות ה”לאומיות”.

  5. מחסור ב”קשרים” – התנועות הפרטיזניות הכלליות נהנו מקשרים עם ממשלות הגולה או פיקוד הפרטיזנים הסובייטי. רק לעיתים רחוקות היו יחידות פרטיזניות יהודיות עם קשרים כאלה.

  6. עוינות האוכלוסייה הכפרית – היחידות היהודיות סבלו במיוחד מהעוינות של האוכלוסייה הכפרית הסובבת.

  7. לקראת סוף המלחמה הורה הקרמלין לפזר את היחידות היהודיות הנפרדות ולאלץ את חבריהן להצטרף ליחידות כלליות.

אף על פי כן, היו עשרות אלפי פרטיזנים יהודיים ובין היחידות הפרטיזניות היהודיות המפורסמות ניתן למצוא את יחידת “האחים בילסקי”, “יחידת ד”ר אטלס” ועוד.

 

מאפייני הלחימה

היהודים שנמלטו ליערות בשנים 1941-1942 לא מצאו בהם גופים פרטיזניים מאורגנים, אלא קבוצות זעירות, שכללו גם שודדים ורוצחי יהודים. אך עם התרחבותה של התנועה הפרטיזנית הכללית והתחזקות התמיכה שניתנה לה ממוסקבה, נפתחו בפני היהודים שישבו בקרבת היערות סיכויים ממשיים יותר להשתלב בתנועה זו.

יחד עם זאת, התנועה הפרטיזנית קיבלה לשורותיה רק צעירים יהודים שהיו מצוידים בנשק ולכן לא רבים התקבלו. במרבית המקרים לא אפשרו מפקדי הפרטיזנים התארגנות יהודית נפרדת או לחימה ביחידות יהודיות מיוחדות. ההערכה היא שכ-20,000 פרטיזנים יהודים פעלו ביערות מזרח אירופה ובשאר האזורים הכבושים.